יום כיפור - חשבון נפש? ואחרי 20 שנים - ספטמבר 2000 - ספטמבר 2020- סיכום 20 שנים בדירות ועבודות והכל :)

 לילה טוב ושלום. כמעט 3 בלילה, יש לי כשעתיים.     

קודם כל סליחה, במוסיקה ברקע. כעת להקת קווין . 
סליחה שכותב בליל כיפור. ומאוחר בלילה. 
רציתי גם לכתוב חשבון נפש, לכבוד כיפור ה'תשפ"א. 
אבל לא בטוח שאצליח. במקום זה אכתוב אולי על מצבי, ומה שהספקתי היום, ה 27 וה 28 לספטמבר 2020 : 

במקום B אכתוב Do. 
לט איט בי. כעת הביטלס ברקע, ביו טיוב, הצינור. 
אז בחרתי לעשות כיפור לבד, בסגר. אצל אמא שלי, בלי אמא שלי. אמא שלי אצל סבתא שלי. 
קמתי מאוחר. לקראת 18:00. קפה נמס. וקורנפלקס עם חלב. 
ואחר כך חזרתי למיטה. קראתי הודעות בסמארטפון. בנייד יש את האפליקציות. וזה הדבר האמיתי. 
אבל גם למחשב לפטופ, יש חשיבות. בעיקר כרום, הוטמייל=אווטלוק, וכמובן: יו טיוב. וגוגל. והבלוג הנוכחי. 
את חשבון הנפש אולי אשאיר לעצמי. 
אז לפני כיפור, טלפנתי לסבתא, ואמרה שכבר נכנס החג. (למרות שזה לא חג). 
ואחר כך, היו לי המון טלפונים: קמתי שוב ב 21:00. ובעקבות בקשה שלי, בקבוצת החברים בואצאפ. חזרתי טלפונית, בבזק לחבר שלי י', ואחר כך לחבר שלי אבנר הנמן, הסופר המהולל. 
ואחר כך ידידה שלי נ' , טילפנה, ודיברתי איתה, ואחר כך צ', ידידה רחוקה שלי, טילפנה במפתיע. 
שח"נ עם כולם. ואז נכנסתי להתגלח, קודם כל, ואז להתקלח. ואז התחיל לי כאב ראש, שעבר כבר. התלבשתי, ואכלתי כמובן, ויצאתי החוצה, כבר השעה היתה אחרי חצות, או כבר 1 בלילה, והרחוב היה ריק. 
וחזרתי הביתה. לפחות זרקתי את הזבל. 
ועשיתי חישוב תקציב. של חודש אוקטובר 2020, כולל רזרוות מזומן של סוף החודש. 
ולקחתי קודם אבקמול, וזה עזר. חשוב לשתות הרבה מים . :)

ועכשיו לפוסט שכולם חיכו לו עשור: ספטמבר 2000- 20 שנים של ניסיון דירות, שכר דירה, וניסיון תעסוקתי, כולל הכל. 
ונכניס גם ניסיון זוגי, של כ 17 שנים, או 18 שנים. כי לפני עשור וכמעט עשור, זה היה תלוי 1 ב2. 

אז 4 בספטמבר 2000, עזבתי את הבית של אמא שלי פעם ראשונה. שגוגל היה בן שנתיים. 
וגרתי ברח' ברזיל, ליד קניון אביב שהיה אז חדש. 
10 ימים אחרי זה, בעזרת חבר שלי יוסי שיף מהתיכון, שעזר לי לכתוב קורות חיים בפעם הראשונה, 
מצאתי עבודה זמנית של חודש וחצי, בנקודת נדל"ן, משרד נדל"ן בעל יומרות גבוהות, שחיכה לאינטרנט המהיר. עבדתי שם מ14 לספטמבר, עד סוף אוקטובר. ובאתי לקחת גם את המשכורת, ב10 לנובמבר, 2000. 

זה היה הניסיון הדירתי, והתעסוקתי שלי הראשון.  
בדירה ה1, שילמתי עדיין בדולרים, כלומר, לפי שער הדולר. 250 דולר בחודש, שער הדולר היה אז כ 4.1, 4.2. ש"ח, ושילמתי בצ'ק, כנראה כל ה10 לחודש, או תחילת החודש, והסכום היה בערך יותר מ אלף ש"ח בחודש. הקיצבה היתה אז כנראה יותר נמוכה, לא יותר נמוכה מאלף, אלף משהו. ולא ידעתי שיש סיוע בשכר דירה. היה חוזה. ורק בסוף החוזה. החזקתי מעמד שם כ11 חודשים. ורק אז ידעתי שיש סיוע, אז של 650 ש"ח בחודש, וקיבלתי אותו אחרי הרבה בירוקרטיות, במכה אחת לחשבון, לא עזר לאוברדראפט שלי כל כך. 
עד שעזבתי, התאשפזתי אשפוז יום 2 שלי, באיכילוב, והכרתי את הצוות, והכרתי הרבה מתמודדים, הגדול מכולם היה יואב ו'. שעדיין מתקשר לפעמים. מצבי רוח. 
התאשפזתי ב 14/01/2001 לפני כמעט 20 שנים, ומעניין מה יקרה ב 14/01/2021? כי קרה משהו גם ב 14/01/2011. אולי ימצאו תרופה לקורונה. חיסון. 
אז התאשפזתי. וחזרתי לגור אצל אמא, באוגוסט 2001, ואז העבירו אותי לסאמיט, אחרי איכילוב, מדצמבר 2001, עד ה 14 לנובמבר 2002. בסאמיט גרתי בירושלים, ברח' ציפורה 5, בסביבות גיל 26, 
והשכירות היתה יותר זולה, כ 300 ש"ח בצ'קים דחויים, אבל את הסיוע, הם קיבלו לעצמם, הייתי צריך להתרוצץ בכל מיני בנקים, אולי גם בנק משכן, בנק הפועלים, ואולי גם בנק ירושלים. אז זה בעצם עלה 950 ש"ח ברוטו, והיו גם צ'קים של דמי שיכלול, של יותר ממאה ש"ח, אז כלומר, ברוטו השכירות כולל תשלומים, עלו יותר מאלף ש"ח. אבל עדיין יותר זול מהחדר בדירה ברח' ברזיל, אני חושב. וגם כמובן, האוכל היה עלי. והתרוצצנו בכל מיני סופרים, בשכונת בקעה. וגם היו הרבה חבר'ה מתמודדים, צעירים וצעירות כמוני. והיתה שם מישהי 1, רעות בורנשטיין, שלא מזמן חגגה יום הולדת 38, אז היתה בת 19 וחגגנו לה 20. והיא ניצלה אותי כספית, לא יודע אם עדיין חיה, כי היתה מעשנת. וכו'. אבל ניצלה אותי כספית. בכלל כל הכמעט שנה הזאת, היתה מאופיינת בבזבוזי כספים, החבר'ה, היו הרבה חבר'ה, ויצאנו הרבה. כל יום, לבית קפה, מסעדות, ובימי שישי, מוניות, וסרטים. היה אופי בילויי חזק. כולל הצוות של ההוסטל סאמיט. כנראה עודדו אותי לבלות, גם בעמק רפאים, הרבה מסעדות ובתי קפה. 
מבחינה תעסוקתית, עבדתי כמעט כל ה 11 חודש, במועדון תעסוקתי, לא זוכר אם זה לפי שעות, או לפי הספק, כל פולטק היה שווה אגורה או משהו כזה, אולי יותר נמוך. ואם לפי שעות זה היה פחות משקל לשעה. 
אני זוכר שנתנו לי את המשכורת במעטפה. לא זוכר את כל הסכומים, אבל אני זוכר משכורת 1, שנתנו לי במטבעות, 11 ש"ח במטבעות, ואולי עוד כמה אגורות. 
היה המון בירוקרטיה להיכנס ולצאת. בסוף העזיבו אותי, כי לא הצלחתי לקום בבוקר לעבודה, שהיתה באותו ביניין, ציפורה 5. 
אז עזבתי בעזרה פיסית של אבא שלי, ב 14\11\2002, חזרה לבית של אמא שלי. 
ועבדתי תהליך, עם הפסיכולוג שלי מאיר, הפסיכולוג של סאמיט, לעבור להוסטל אחר, בתל אביב. 
ניסינו 3 הוסטלים, עד שמצאנו את ההוסטל של אנוש בתל אביב. ניסינו את הוסטל בית  שליו, שרצו 3 אלף ש"ח בחודש. והקיצבה שלי אז עמדה על בקושי 1,800 ש"ח. בחודש. 
ההוסטל השני שמצאו לי, היה אני חושב הוסטל קוטב, ברח' חזקיה המלך, כנראה בשכונת שפירא. ורצו רק 850 ש"ח בחודש, המנהלת היתה מאוד נחמדה. וכל הצוות. אבל אמא שלי התנגדה. 
ולבסוף נכנסתי בתור דייר חדש, להוסטל אנוש בטרומפלדור 40, אנוש תל אביב, ב 29\01\2003. 
וכעבור שבוע, נכנסתי לשיקום ברח' הרבי מבחרך 5, רציתי לעבוד, אבל הייתי בשיקום כשנה, בלי לעשות כסף, לא רציתי חרושתי, כי נמאס לי מירושלים, מהמועדון תעסוקי בירושלים. והייתי במסגרת אומנויות, כשנה, שנה בזבזתי מהחיים. עסקתי באמנות, אפילו בכרטיס שלי בתפוז, הגדרתי את עצמי כצייר. וסרקתי תמונת פורטרט שלי שציירתי שם. 
בנובמבר 2003, פתחו לי תיק בתעסוקה בדרך אחרת, וניסיתי כל מיני עבודות, בעזרת העובדת סוציאלית של ההוסטל, עבדתי בתור דוור, והייתי צריך לקום כל בוקר, אבל לא כל בוקר. הייתי צריך לקום לעבודה ב 6 וחצי בבוקר. הדיירים בהוסטל עזרו לי. והצלחתי  

 , עד שנשברתי. ועזבתי, אחרי איזה שבועיים עבודה, אבל לא כל יום היתה עבודה, אבל השכר היה טוב, כ 20 ש"ח לשעה, ובדצמבר 2003, זה היה מעל שכר המינימום. היתה לי משכורת של כ 400 ש"ח, לא זוכר כמה משמרות. 
אחר כך ניסינו עוד 2 עבודות במסעדות, שלא הצליח, לא הצלחתי לקום בזמן לעבודה. 
ואחר כך היה מלר"ז, שם דווקא כן הצלחתי, הייתי צריך לקום בבוקר, אבל לא כ"כ מוקדם. 
הצוות בהוסטל העיר אותי. זה משהו שאני חושב שאני צריך גם עכשיו, אבל אמא שלי לא מסכימה שאחזור אחורה. 
בכלל, למרות שעזבתי את בית אמא הרבה פעמים, אני כל החיים תלוי בה. 
אז התמדתי במלר"ז שנה ורבע, מה 14\02

2004 , בהתחלה ב 12 ש"ח לשעה, הרבה פחות משכר מינימום, ואז בעידוד אמא שלי, ביקשתי העלאה, וקיבלתי, 13 ש"ח לשעה. גם הרבה פחות משכר המינימום. ובמאי 2005, קיבלתי הזדמנות, מהבוס של החברה שהייתי הולך למחזר. עבדתי במלר"ז בכמה בינינים, היתי נכנס להרבה משרדים, ומרוקן את הפחים של הניירות למיחזור, בעיקר הייתי סוחב שקים של ניירות, ולפעמים היה גם טונרים, ראשי דיו של מדפסות, וטונרים של מדפסות למחזור. 
אז 1 הבוסים במשרד של אקסיומה, בביניין של באומן בר ריבנאי, נתן לי צ'אנס, והתחיל להעסיק אותי במשרה כמעט מלאה, במשרד שלו באקסיומה. בתור ידען. ממאי 2005, עד סוף השנה. 
היתה אווירה מאוד חברותית, בין כל העובדים של המשרד. היינו כ עשרה אנשים אני חושב. 
אבל לקחתי את העבודה כמובן מאליו, ובדיעבד עשיתי אולי כמה טעויות. 
וגם בדיעבד, באוגוסט 2006 שבאתי עם אמא שלי אחרי מלחמת לבנון ה2, לקחת טופס 106, הבוס שלי, ארי כהן, אמר לאמא שלי, שהיו צריכים להעיר אותי, ולא קמתי לעבודה בזמן, למרות שהשעות שלי היו אידיאליות, להתחיל לעבוד ב 11 בבוקר, או ב12 בצהריים, והמדריכים בהוסטל גם העירו אותי. 
אה, והמשכורת שלי גם היתה לפי שעה. היה לי סוג של ראיון עבודה, ב 05\05\2005, בשעה 5, או ב 15:00, עם המדריכה שלי בתעסוקה בדרך אחרת, וארי שאל כמה אני מקבל כיום ממלר"ז, אמרנו לו 13 ש"ח לשעה, אז אמר שישלם לי 14 ש"ח לשעה, שקל 1 יותר, זה עדיין היה נמוך בהרבה משכר מינימום. 

אז פוטרתי בסוף דצמבר 2005, אחרי משכורות די מכובדות, ואמרו לי אז לא לעבור את סכום הקצבה, ואז רק הבנתי שיש מס בריאות, ואין כפל, אז כל עוד אני עובד, אני מקבל קצבת ברוטו, הנטו היה אז כ 1,800, והברוטו היה כ 1,880. והמשכורות שקיבלתי היו יחסית גבוהות, כי עבדתי הרבה שעות, איזה 140 שעות בחודש, א-ה, כל יום מ 11 בבוקר, עד 18:00 בערב, לא כולל יום רביעי, שהייתי צריך לצאת הרבה יותר מוקדם, כי היתה פגישה עם המנהלת, קבוצה עם המנהלת . ובישיבת הדירה, הצלחתי לדחות אותה, עד שאגיע להוסטל ב 19:00 אחרי עבודה, נדמה לי שזה היה ביום ראשון. 

ובתחילת 2006, שנה שלא עבדתי הרבה. חזרתי למלר"ז, ואז נתנו לי צ'אנס אחרון בתעסוקה בדרך אחרת, לעבוד במשרד של מפעל, א.ד. סינון, מינואר, פברואר 2006, ליד צומת סגולה, בפ"ת, ב 16! ש"ח לשעה. עדיין נמוך משכר מינימום שהיה אז כבר 20 ש"ח לשעה. 
ועברתי משבר, והייתי חולה, ופיטרו אותי אחרי חודש וחצי, במהלך חודש פברואר 2006, ואחרי זה רבתי עם המנהלת של תעסוקה בדרך אחרת. הייתי במצב נפשי לא טוב. עברתי משבר. וחזרתי לעבודה במלר"ז שוב, דרך תמיכה של העובדת סוציאלית ה2 של ההוסטל, שראתה אותי, גם שהייתי למעלה, וגם למטה. בסוף חודש מאי 2006, אחרי החתונה של אחותי ה1, עזבתי את מלר"ז, עבדתי שם כחודש או חודשיים, (גם שם העזיבו אותי והחזירו אותי שוב), עבדתי לבסוף באיזור אוניברסיטת בר אילן, גם הרבה נסיעות, ההוסטל אנוש, בתקופת אקסיומה, עבר מקום בסוף ספטמבר 2005, למיקום הנוכחי שלו בחזנוביץ' 16, שכונת שפירא, ליד פלורנטין. מדרום תל אביב לבר אילן, גם היתה נסיעה ארוכה, כמו לצומת סגולה בפ"ת . 
אז הגענו לסוף מאי 2006, עושה הפסקה, כותב כבר יותר משעה ברוטו, כעת 04:07, מקווה שאספיק לסיים לכתוב את הסיפור, עד 5 או 6 בבוקר. קשה לי לכתוב טכנית, בגלל בעיות טכניות של המקלדת, שעובדת מצויין, קשה לי לכתוב מה הבעיה הטכנית בהקלדה. אולי הגהה (שתבוא גם אחר כך). 

- בסוף מאי 2006, הפסקתי לעבוד במלר"ז, ובהשגחת העובדת סוציאלית שלי, התאשפזתי באשפוז יום 3 שלי, מיוני 2006, עד ספטמבר 2006, ברבי מבחרך 5, אותו ביניין ששייך למשרד הבריאות, שיש שם גם שיקום, מועדון תעסוקתי, וגם אשפוז יום , וגם מרפאת מעקב. זאת היתה תקופה של מונדיאל 2006, וגם מלחמת לבנון ה2. אחרי 3 חודשים, עזבתי מרצוני. אפשר לציין שכשעזבתי בספטמבר 2006, זה היה בינתיים אשפוז היום האחרון שלי, כבר מתמיד 14 שנים ללא. 
והתחלתי שוב מסלול מאשפוז, עד תעסוקה נתמכת. 
עזבתי, לשיקום, באותו ביניין, מועדון תעסוקתי, ואז זה באמת היה שקל לשעה, ועבדתי 3 שעות ביום, מ 10 בבוקר, עד 1 בצהריים. ועדיין העירו אותי מההוסטל. 
שם פגשתי את גרושתי, שהייתי רווק בן 30. בתחילת נובמבר 2006. התחלתי את השיקום באמצע אוקטובר 2006, אחרי החגים. והתמדתי שם עד סוף נובמבר 2006, חודש וחצי. 
אחרי האשפוז, הייתי שייך למרפאת בחרך 5, בטיפול אצל הפסיכיאטרית ד"ר בוגדנוב, והאחות סיגל קרקו. 
וכשעזבתי את ההוסטל, והתחתנתי , סיגל טיפלה בסל שיקום שלי. שכחתי לציין שעשו לי סל שיקום לראשונה, באוגוסט 2001, שהייתי באשפוז יום שני באיכילוב. 
והסל כולל דיור, תעסוקה, ומועדון חברתי. 
אז אחרי שעזבתי את השיקום, באתי לקבל את השכר שלי ב 10 לדצמבר, ונתנו לי צ'ק של יותר מ 200 ש"ח, כולל נסיעות, ואמרו שיכול להיות שטעו, איך זה יכול להיות סכום כל כך גבוה, משכורת חודשית של מועדון תעסוקתי. חטפתי את הצ'ק, ונמלטתי משם, וישר הפקדתי בבנק. 
גרושתי, הפכה אותי מ0 ש"ח בחשבון, הפכה אותי לבעל אוברדראפט די גדול, השיא היה בפרידה, מינוס 4 אלף ש"ח, וגם כל חסכונתי, אזלו. 
אבל לפחות היתה אהבה גדולה. 
עברתי מההוסטל, לדירה ששילמתי עליה יותר מ 1,400 ש"ח שכירות כולל ארנונה. 
הקצבה היתה אז עדיין כ אולי קצת יותר מ 1,800 ש"ח . 
אחרי שעזבתי את השיקום, סיגל מצאה לי, לא בלב שלם, את המש"פ של אנוש, בבנבינשתי, בשכונת פלורנטין, מפעל מוגן. והיה צריך להגיע לשם ב 8 או 9 בבוקר, והיה לי קשה עם זה. ולא ממש קיבלתי תמיכה מאשתי לשעבר. או שכן. לא זוכר . עזבתי את ההוסטל בסיום תהליך של יותר מחודשיים. בתחילת ינואר 2007, ב 28/01/2007 התחתנתי. ב 28/02/2007 נכנסתי למפעל מוגן, ה'מש"פ. 
עזבתי, הייתי פרוד, וברחתי לאמא שלי, לדירה שאני נמצא בה כרגע. 
חודשיים. ואמא שלי שמה אותי כשנתיים וחצי ברוטו, בדירה של המשפחה, ליד העירייה. 
דירה של סבתא שלי. ושם התחלתי לקבל שירות של דיור מוגן מחברת אלונים. זאת היתה תקופה יפה. 
ושם התגרשתי. עברתי דירה בספטמבר 2007, באוקטובר 2007, התחלתי לקבל שירות של דיור מוגן של אלונים. וב 25/11/2007 התגרשתי, כ 11 חודשים מהחתונה. 
כל הסטטוסים האלו עברתי, מנשוי לגרוש. עברתי שאני עדיין עובד במפעל מוגן, בעל התככים והיצרים, והמתמודדות והמתמודדים. 
עזבתי את המש"פ באוקטובר 2008, אחרי שנה ו8 חודשים. אחרי חשבון נפש עם עצמי, אחרי יום כיפור התשס"ט. אחרי שכבר היתה לי ועדת סל שיקום, וקיבלתי אישור של תעסוקה נתמכת, ביוני 2008, פחות משנתיים אחרי שעזבתי את האשפוז. בעצם שנתיים אחרי שהתחלתי להתאשפז ברבי מבחרך 5. 
בפורים 2007, חזרתי עם אשתי למסיבת פורים במסגרת מועדון חברתי מסריק. והכרתי מחדש את הרכזת שרון רגב, שהיתה אז חדשה. וגם אחר כך, גרתי ליד מסריק, מרחק הליכה ברגל, ובמשך כמה שנים, הייתי חניך מצטיין, והייתי קשור בהרבה פרוייקטים, גם של סרטים, וגם של להקת מחול, ועוד. ושם הכרתי 2 אקסיות מרכזיות שלי, אז באוקטובר 2008, עזבתי את המש"פ, וכבר התחלתי לצאת עם ע', ועזרתי לה לא להיכנס למפעל מוגן, מהניסיון שלי, וללכת לתעסוקה נתמכת, אז באוקטובר 2008, כבר הייתי שנה באלונים, ובעזרת העובדת סוציאלית שלי, שכבר התחלפה, לאביטל, נמצאה לי חברת תעסוקה נתמכת, רונן בכור, ושם מצאו לי ב 8 לדצמבר 2008, עבודה בצומת ספרים, בתור אורז ספרים של אתר בוקנט. אתר הזמנות הספרים האינטרנטי של צומת ספרים, שהיה אז בסוף ימיו בסניף פרוזה, צומת ספרים ברח' דיזינגוף, ליד שד' בן גוריון. מרחק הליכה ברגל, ושילמו לי גם נסיעות, אני חושב, לא בטוח. 
חוץ מהעבודה בנקודת נדלן, שאני לא בטוח, עברו 20 שנים, צומת ספרים, זאת העבודה הראשונה (או השניה), ששילמו לי שכר מינימום שעתי. ב 01/01/2009 נכנסה לתפקיד מטי, שהיתה מאוד מקורבת למנכ"ל צומת ספרים אבי שומר, שהיה לי הכבוד גם לראות אותו פעם 1. ובוקנט עבר מקום, גם פיטרו את הבוס שלי, ואז העוזרת שלו. והצלחתי בעצת אחי ההייטקיסט, שיכנעתי את מטי, להמשיך לעבוד בתור אורז, תחת פיקודה. זה החזיק מעמד חודשיים וחצי, במהלכם, באמצע ינואר 2009, בוקנט עבר מקום, אחרי 8 וחצי שנים, עם אירוע בפרוזה, עבר מקום לסניף ענק באיזה מרכז בקצה פ"ת. הייתי מגיע לשם ברגל וברכבת, היה קרוב לתחנת רכבת ישראל, ובמרץ 2009, גם באוטובוס, חופשי חודשי, וגם ברכבת, לא בטוח שעשיתי מנוי חודשי לרכבת. לא בטוח. לא זוכר. 
ובסוף מרץ 2009, פוטרתי, וויתרתי על חפיפה בתחילת אפריל 2009. אפשר לציין, שהייתי כבר במערכת יחסים עם ע'. והגעתי לשיא בפרוייקטים היוקרתיים של אנוש, של שרון רגב. צילמנו את הסרט השני, וגם הופענו לראשונה עם הרכב להקת המחול של אנוש, בערב עובדי אנוש, ברחובות, כל זאת בתחילת מרץ 2009, ששרון הצליחה לשכנע את מטי הבוסית לוותר לי על 2 ימי עבודה, עבדתי משרה מלאה. הייתי קם לבד ב 7 או 7 וחצי בבוקר, ומגיע לעבודה בסביבות 10 בבוקר וחצי. 10 וחצי בבוקר. 
ומסיים אולי בערך ב 4, ונוסע חזרה לתל אביב ולמועדון, שפעל רק 3 פעמים בשבוע, או לדירה , לעיסוקי. 
או לחזרה של להקת המחול, ביום שלישי, שנה 1. 
בצומת ספרים, הגעתי גם למשכורות די גדולות, הגדולה שבהם למרות החיסורים, היתה כ 2,500 ש"ח, משכורת חודש מרץ 2009. 
אז הייתי כמה חודשים בלי תעסוקה. ניסו למצוא לי כנראה עבודה ברונן בכור, ללא הצלחה. וביולי 2009, הצלחתי למצוא עבודה לבד, עם קשרים שהיו לי במסריק. במסעדה, שאני לא בטוח עדיין שאני יכול לכתוב את שמה. ושם הבוסית שלי לשעבר, שחבר שלה בפייסבוק. 
ועבדתי שם ברוטו, יותר מ 3 שנים, גם במסעדה, וגם גרתי אצלה, עברתי ממרכז תל אביב, קודם כל לזוגתי, חודש וחצי, מאמצע ספטמבר 2009, עד סוף אוקטובר 2009, ואחר כך עזבתי אותה, היו לי קשיים אישיים. זה היה לפני כ 11 שנים, רציתי לכתוב משהו אישי, אבל בסוף מוותר עכשיו, היא גם חברה שלי בפייסבוק. עשתה פייסבוק, אחרי שנפרדנו. 
אז חזרתי לדירה במרכז תל אביב. והיה עלי לחץ לעזוב, לטובת שיפוץ הדירה. מתחילת נובמבר 2009, אז הייתי ביחסים קרובים עם הבוסית, והציעה לי לעבור לגור איתה בגבעתיים. והסכמתי ועברתי. מתחילת מאי 2010, ומאוגוסט, ואוקטובר 2009, עבדתי אצלה, וגם כל שנת 2010. 
וגם בתקופה שכתבתי את הפוסטים על 10 שנים מעבר דירה, וגם עוד פוסט 10 שנים של תעסוקה. כולל. 
שכחתי לציין, שבסוף ספטמבר 2009, שודר לראשונה בטלויזיה של קשת, הסרט הראשון, שבו אני מופיע בתור מתמודד, בחיבוק חינם, ובכתיבת הבלוג שלי בתפוז. וכך נעלמה לי הסטיגמה של מתמודד, שהיתה עלי כמעט כל השנים האלו באינטרנט, בעיקר בתפוז, במשך יותר מ9 שנים ארוכות. גם בפייסבוק כעת. 
אז אלו היו 10 השנים הראשונות. 10 השנים השניות, מקווה שיהיה יותר מהר להקליד, כי כבר 5 בבוקר. ואני כבר מאחר לישון, ולקום מחר, לסבתא שלי, בן דוד שלי, ואמא שלי. 

אז גרתי בגבעתיים, ב 2 דירות, במשך כשנה וחצי. ועבדתי במסעדה בתל אביב, עד ינואר 2011, פוטרתי, והוחזרתי לעבודה, בפברואר 2011, אאל"ט, ואני בעצמי אחרי קושי גדול שחוויתי, התפטרתי, אולי בפעם הראשונה בחיי, זה לא קורה לי הרבה. יש לציין שבעבודה זו, ובאלו שבאו אחריה, קיבלתי תמיד שכר מינימום, הבוסית שלי היתה מאוד חוקית. 
המשרה התחילה בתור משרה מאוד קטנה, לא כל יום, ולא הרבה שעות. 
אבל היא גדלה עם החודשים, עד השיא בדצמבר 2010, היה לי כ 63 שעות, ועבדתי כל יום אני חושב, אפילו בשישי ושבת, הפרתי הבטחה לעצמי, לא לעבוד בשישי ושבת, אבל בעצם באתי לעזרה של הבוסית שלי, שהית גם שותפה בכירה שלי. באתי לעזבת חברה. כמו אחותי הגדולה. היה פעם משפט שאמרתי, וצחקנו, שעם הבוסית שלי, היה לנו הכל, חוץ מזוגיות. לא רצתה, אני מהכרות שלי איתה, רציתי, אבל היא לא רצתה, והיא גדולה יותר ממני בשנים וניסיון חיים כמובן. אז היתה כמו אחות גדולה, ולקחה אותי תחת חסותה. 
אז אני התפטרתי, והמשכתי להיות מועסק, כשבועיים אחרי ההתפטרות, סמוך ליום הולדתי ה 35, עד בערך סוף מרץ 2011. |
יש תוספת רומנטית. אז גרתי בגבעתיים, וחיזרתי אחרי ידידה שלי, ש', שהכרתי אותה במסריק עוד במרץ 2006!. ואחרי 2 מערכות יחסים, עם גרושתי, ועם ע'. ואולי בזכות זה שגרתי פתאום קרוב אליה, בגבעתיים, ליד איפה שגרה עד עצם היום הזה, אצל ההורים שלה. אז כאמור, ב 14/01/2011 , הסכימה שניהיה בקשר יותר רציני, חברים ידידים. וזה נמשך בפעם הראשונה כחצי שנה, ועזבתי אותה, היה לי קשה עם המחלה הנפשית שלה, בעיקר הטקסים, ה או סי די. 
ועזבתי. ובמהלך שנת 2011, עדיין הייתי מועסק אצל הבוסית שלי. ועזבתי את הדירה, גם בתהליך, ב 12 לנובמבר 2011, הגיס שלי עזר לאמא שלי, לעזור לי. ואמא שלי שמה אותי בסאבלט, במרכז תל אביב, בדירה שהיתה בשכירות של אחותי ה2. שהיתה בטיול בדרום אמריקה, עם הארוס שלה. 
גרתי שם כחודשיים וחצי. 
יש לציין שבערך במאי 2011 , חודשיים אחרי שעברנו דירה לדירה ה2 בגבעתיים, ביקשתי דיור מוגן 2. את אלונים עזבתי בסוף 2010, שהמשרה שלי התחילה לגדול, ולא היה לי זמן למפגשים של הדיור מוגן, הייתי כמה חודשים ללא סל שיקום. ואז בחרתי בקידום. שבדיעבד בגדול, סליחה על הקוראים המעורבים, בגדול, הבחירה בקידום, היתה 1 הטעויות הגדולות של חיי. בחרתי בקידום, בזכות פרוייקט ההכרויות שלהם, שהשתתפתי בו בפגישה עם עובדת סוציאלית בשם ג'ני, במשרדים שלהם ב סוף אפריל 2010, לפני שעברתי לגבעתיים, המשרדים הישנים ישנים בתל אביב. ולא יצא מזה כלום. 
וגם במאי 2011 שהייתי במערכת יחסים פתוחה עם ש', לא יצא מזה כלום. עד היום. 
ואחרי הסאבלט, בנובמבר 2011, עברתי תהליך, עד סוף ינואר 2012, תחילת פברואר 2012, שנת הדרקון. 
תהליך שבסופו של דבר, מצאתי את עצמי, בדירה, של דיור מוגן קידום, עד עצם היום הזה. 
טכנית עברנו דירה, מרח' בירנית בדרום תל אביב, בקצה של שכונת כפר שלם, לקרית שלום, גרתי בבירנית, כ 4 חודשים, מתחילת פברואר 2012, עד סוף מאי 2012, יום המעבר לקרית שלום. 
וכשנכנסתי לדירה, עברתי משבר נפשי מאוד גדול. אולי הכי גדול מאז הגירושים, או מאז 2 המשברים הנפשיים שלי בניינטיז. ובעקבות השותף שלי, וגם החברים שלי, שהיו ללא גבולות. הפכתי כרונית את היום והלילה. ולאחרונה אמרתי לעובדת סוציאלית ה5 שלי בדירה מאז יותר מ 8 וחצי שנים, שקשה לי לעבוד על זה, ואעבוד על זה רק אחרי שאצא לגמרי מהדירה. 
אחרי כמה הפסקות, הפסקתי לגמרי לעבוד אצל הבוסית שלי לשעבר, גם בתור בייביסיטר לילדתה המקסימה. בערך בתחילת 2013, כשעבדתי ב2 עבודות, מאז שנכנסתי לדירה, עשיתי מאמצים גדולים לקום לפגישות עבודה בצהריים, והייתי בהתחלה שייך לחברת תעסוקה נתמכת אודי מרילי, הייתי צריך להיות מודרך של סיגל ישראלי, שבדיוק עזבה. והיה לי מדריך כמה שנים בשם משה צ'רני. מ 2012, מצאו לי עבודה בטלסקר, ממאי 2012, עד יולי? 2012. הייתי שייך למהפכה של אהבה, שתיכננה אירוע מחתרתי גדול, ואמרו לנו לעזוב את העבודה שלנו. באותו חודש, באמצע קיץ יולי 2012

 היו לי גם בעיות בדירה, עם שותף עצבני, שעזב בסוף דבר את הדירה בסוף דצמבר 2012. ואז עזבתי את העבודה בטלסקר, טילפנו אלי לסידור עבודה, ואמרתי להם תוך כדי שאני בפלא, מותקף בילדים קטנים, השכנים של העובדים זרים, אמרתי להם בטלפון שאני מתפטר. 
ובעצת מישהו מהמהפכה, בדקתי אתר של חברה. והתחלתי לעבוד בינואר 2013, בחברת סקרים שניה, שילוב, עד סוף מרץ 2013. העזיבו אותי, כי היתה לי תפוקה נמוכה. 
אמא שלי מצאה לי עבודה שהחזקתי בה מעמד חודש, בערך סביבות יולי 2013, בתור מוכרן של דוכן טעימות מחברת סלטי שמיר, עבדתי בעיקר בסניף שופרסל טאגור, ליד הבית של אמא שלי ברמת אביב ג'. 
והתפטרתי, גם בגלל המצב הלא טוב בבית, בדירה. היה בלגן, של שותף אחר. 
לא נוקב שמות. 
זה היה ב 2013. עדיין הייתי שייך לחברת אודי מרלי, ששינה את השם למעלות. והיתה גם מסדרת לא רק תעסוקה נתמכת, אלא גם מסגרות לדתיים, לכוללים , תעסוקה נתמכת לכוללים, הייתי שייך למדריך משה צ'רני, שהיה בן אדם דתי, נשוי ואבא ל 4 ילדים, והייתי ניפגש איתו, עם אמא שלי, והיה מבקש מאמא שלי עזרה באבהות, כי אמא שלי היא אמא ל 5 ילדים. בסוף 2013, התחיל גם קופיקס, ואני התחלתי סידור עם אמא שלי שכל ליל שלישי, הייתי בה לישון אצלה, וברביעי בצהריים ,היינו הולכים ללשכת התעסוקה, לחפש עבודה. וגם היינו נפגשים עם משה, בעיקר בקניון עזראלי, בבתי קפה. גם ב מהלך שנת 2014, עד שעזבתי, והעזיבה שלי לא לוותה בפגישת סיכום וסיום, לא הצלחתי לקום בזמן. 

במהלך שנת 2015, חזרתי לתעסוקה נתמכת אנוש תל אביב, והיתה לי מדריכה שבהתחלה היתה טובה, אבל אחר כך לא. לא מצאה לי עבודה. והפנתה אותי לאיזו מסגרת תעסוקתית, מתחת לתעסוקה נתמכת. תעסוקה מעברית, באותו איזור של הנהלת אנוש תל אביב, בניהולה המצליח כבר כמעט עשור, של טלי פרץ. המרכז של אנוש, מאז שהתפטרתי מהמפעל מוגן, עבר

 מבנבנישתי, לרח' הזרם 10, בדרום תל אביב, קרוב ליפו, ובלומפילד, אולי קרוב לדירה שגרתי עם גרושתי, סמוך לבלומפילד, ברח' דרך שלמה. 
אז אחרי שהפנו אותי לתעסוקה מעברית, לא הסכמתי, ועזבתי את תעסוקה נתמכת אנוש, או תעסוקה מעברית אנוש, תל אביב, מבלי להיות שם. רצו שאקום כל בוקר ב 7 בבוקר, ולעבוד שם מ 9 בבוקר, עד לא יודע מתי, כל יום א-ה. ולא הסכמתי. 
אז המשכתי עם הסידור של אמא שלי, כל יום רביעי בצהריים להגיע ללשכת התעסוקה, ליד עזריאלי, בבניין היובל או משהו כזה. 
בתחילת חודש מאי 2016, אמא שלי מצאה מודעה בעיתון. על מרכז רבדים, מכון תעסוקתי לקריירה לאנשים עם מוגבלות. הייתי בין החברים הראשונים, פתחו לי תיק, מנהלת התיק שלי קראו לה שרית. 
המשרדים החדשים, היו בבית קלקא. קומה 1. אני לא יודע אם עדיין קיימים. 
הצוות הניהולי היה מאוד נחמד, חוץ מתקרית מצערת של גניבת שוקולדים ששמתי במקרר. שוקולדים משותף שלי אז, שהיה בדירה כמה שנים שקטות, מתחילת 2014, עד ספטמבר 2008. החליף את הדייר שעשה הרבה בלגן בדירה. אבל בגדול לא היה רע אלי, כמו הדייר מ 2012, שעזב בסוף שנת 2012. 
אז בקיצור, היה לי טוב ברבדים, וחיפשתי עבודה, היה חדר מיוחד לזה. וניפגשתי פעם בשבוע עם מנהלת התיק שלי שרית. והצוות היה מאוד נחמד. 
היה גם כיבוד בהתחלה, והיתה פינת קפה, אני אוהב לשתות קפה נמס עם חלב, וכפית סוכר, או קצת יותר מכפית . זה גם מעורר אותי, ואני גם מכור. 
אז אחרי תהליך של חצי שנה, או יותר. ממש ברגע האחרון, היה תהליך מובנה של קבוצה מרבדים, עברנו , עברתי תהליך מאוד ארוך של מיונים, והכשרה, ובסופו של דבר נכנסנו להיות עובדים מהמניין של חברת ביפר. בגלל שקשה לי עם הבקרים , אני בדרך כלל נרדם בבוקר, וקם בקושי בצהריים. אז התאמצתי מאוד קשה בהתחלה, לקום כל בוקר להדרכות, והצלחתי, בעזרת תמיכה של אמא שלי. 
ובקיצור, מאז ה 23//11/2016 אני עובד בביפר, ולאחר מכן בתקשוב, מיולי 2019 . כבר יותר מ 3 שנים, ו10 חודשים. השבוע מסיים חודש ספטמבר 2020. וגם בקורונה, הפכתי להיות עובד חיוני. בסגר יש הגבלה של אוטבוסים, אז אעבוד פחות. בעקרון כעת בשנת הקורונה, אני עובד מ 17:00 עד 22:00. אז בסגר שהתהדק, כמו בסגר הראשון, אעבוד עד 19:00, כי אוטבוסים אחרונים עד 20:00 . 

וזהו. עשיתי הפסקה 2 של קפה נמס אבל חלש. אחרי כתיבה של כמעט 3 שעות ברוטו. 

אז בינתיים עובד. ואעשה כל מאמץ, להמשיך לעבוד באותו מקום עבודה. אם להיות מציאותיים, גג אולי עוד כמה שנים, אבל לא עד הפנסיה. 
בדירה, אני בעצם בתקופת הסגר, נמצא בעיקר אצל אמא שלי, וגם בסופשים אצל סבתא שלי, שאמא שלי שם. אני נתמך באמא שלי. 
אבל עדיין משלם מחיר מלא על הדירה, על הזכות לעצמאות, ולחדר שלי בדירה. כולם שם מעשנים, היחסים טובים, אבל אני שואף לעזוב מתי שהו, יש בעייה עם הבנק, שאני נעול שם, ואני עקשן, רוצה עזרה, מסל שיקום, משרד הבריאות, לעזרה משפטית, של הבאת צו בית משפט, להוציא את הדייר שנעלם, מניהול החשבון בבנק, בעיה שנמשכת ברוטו כבר כשנתיים. מנסים לעזור לי, ללא הצלחה בינתיים. 
אבל מתי שהו, רוצה לעזוב את הדירה ולהתקדם בחיים. חוץ מהמצב נעילה בחשבון, ובדירה, זה מצב סוציו-אקונומי, נכנסתי ליחידת דיור, בזכות שכר הדירה הנמוך, זה התחיל מבירנית 5, בסכום של כ 890 ש"ח בחודש, ותשלומים של 350 ש"ח. והסיוע עומד כיום על 770 ש"ח. כשעברנו לקרית שלום, המחיר קפץ ל יותר מ 1,100 ש"ח, אבל בבירנית היה יותר, זאת היתה סיום תקופה של עשור, שהמחיר קפא, והחוזה היה ל10 שנים עם מחירים משנת 2002, עד 2012, 10 שנים, עם המחיר משנת 2002 , עוד שהייתי בסאמיט. ב 400 ש"ח שכירות. אולי בערך אותו הסכום. 
ועכשיו השכירות היא 1700 ש"ח

, ועוד תשלום לבנק 400 ש"ח , ועוד לקופה קטנה 50 ש"ח, סך הכל בבנק 2100 ש"ח, ועוד 50 ש"ח מזומן. אני מנהל כעת 2 חשבונות בנק הפועלים, וגם קופה קטנה. וסומכים עלי. 
יש לציין שמאז לפני הגירושין, סגרתי את האוברדראפט, ואני חוסך, כבר יותר מ12 וחצי שנים. 
והתזרים שלי חיובי. ואחרי שהתחלתי לעבוד, ולקבל משכורות, אני מוציא יותר, וכיום הקצבה והסיוע עומדים על קצת יותר מ 4 אלף ש"ח. והמשכורת לפני הסגר השני, עמדה על בערך 1,700 ש"ח, האחרונה קצת יותר מ 1,800 ש"ח . ושכר המינימום השעתי, עלה לקצת יותר מ 29 ש"ח לשעה. התחלתי בביפר, בערך ב 26 ש"ח לשעה, קצת יותר מהמינימום, והגיע לשכר מינימום. 
כתבתי את הרשומה הזאת במיוחד לעצמי, ולקוראים, שיבינו, במיוחד בתעסוקה, מה שעברתי, שאני עכשיו מאוד מעריך את העבודה שלי, מבחינת השכר והתנאים, וגם יש קטע חברתי מאוד חזק בעבודה. ולמרות שאני חלש בתחום החברתי. למרות שעדיין מגיע למסריק. ולמרות המגבלות בעבודה. שצריך רוב הזמן לעבוד, ולקצר את ההפסקות. בעיקר עושה הפסקות לשירותים, ולהכין קפה נמס, ולמלא את בקבוק המים. יוצא שאני מדבר בקצרה עם קולגות. אבל זה מוקד, מוקד לשירות הודעות, ויש לחץ במוקד. ואני מתמודד. 

ובקשר לזוגיות, אז עם האקסית האחרונה, חזרתי פעם 2, וקיבלה אותי, פעם 2, שנכנסתי לדירה בבירנית. ואז עשיתי טעות, אחרי שלקחתי אותה לבית מלון, לינה על בסיס ארוחת בוקר, במלון דניאל בהרצליה פיתוח. עזבתי אותה, בטעות לטובת מישהי גדולה ממנה ב 11 שנים בערך או יותר מעשור, ועזבה אותי אחרי 2 דייטים, ונשארתי לבד שנתיים, ואז ש' חזרה אלי פעם 3 ואחרונה, ורוב הזמן, כמעט 3 שנים, מאז אולי סוף מאי 2014, עד תחילת פברואר 2017. רוב הזמן לא עבדתי. והיה לי סידור איתה, שהולכים על חשבונה למסעדות ובתי קפה. אני הסתדרתי עם כ 400 ש"ח מזומן כל החודש. כולל חופשי חודשי. אז אולי הייתי מזמין כוס שתיה במסעדות. וש' היתה גרה עם הוריה, עם קצבה חודשית גדולה יותר. אז היה לה תקציב מסעדות מוגדל, ולא  שילמה כמוני שכירות, כי גרה אצלה הוריה. אז זה היה הסידור. 
ועכשיו אני לבד, בלי זוגיות, כבר יותר מ 3 וחצי שנים, תקופת שיא בשבילי. 
אם להסתכל על העתיד במציאות של היום, כנראה המצב ימשיך כך, עוד שנים רבות, גם הקורונה. 

האפשרויות שלי לצאת מהדירה, בלי קשה לחשבון בנק, שאולי יסתדר עוד כמה שנים, זה: 
1. לעבור לגור אצל אמא שלי. 
2. אולי עוד כמה שנים, עם כמה פעימות, שהקצבה תוגדל לשכר המינימום, 5,300 ש"ח, או בדרך בתהליך, כיום הקצבה היא 3,321 ש"ח. אז אגדיל את התקציב של השכירות, ואצליח לעבור לגור לבד. אולי בעד 3,000 ש"ח שכר דירה, לא כולל תשלומים, או כן כולל תשלומים. 

3. לעבור לגור עם בת זוג, בדירת חדר, עם מיטה זוגית. 
גם במגבלות הקצבה. כי המשכורת שאני מקבל זה לא מובן מאיליו, לפי הניסיון התעסוקתי שלי ב 20 שנים האחרונות. 
וזוגיות כיום מבחינתי זה בגדר חלום, או נס ממש גדול. יותר גדול מנס קפה גדול. :) 
זהו, כבר אחרי 6 בבוקר. 
השמים מתבהרים, והפסקתי לשמוע ביטלס ביו טיוב, בעיקר לקטים שהם חיקוי, לא יודע מאיזו מדינה. 
אני על קפה נמס, אבל חלש. וצריך תיכף ללכת לישון. 
מחר מקווה לקום לפני זמן האוטובוסים, ב 20:00. לקום ב 18:00 - גג ב 19:00. ולצאת לסבתא שלי כאמור, 
חתימה טובה, וצום קל למי שצם. תוך שעה אני במיטה. ושאצליח לקום מחר בזמן, נושם, וחי. 
לילה טוב לכולם, בעצם לכולם בוקר טוב. ולילה טוב לי. 
להתראות בפוסט הבא, 
הבלוגר החדש בבלוגר, 
אלון ארד מתל אביב :) 
💗😳😊✋☝     =] ....